נועה הייתה סטודנטית צעירה לאדריכלות. היא אהבה לשבת בבתי קפה קטנים בתל אביב, עם הלפטופ והסקיצות שלה, ולחפש השראה בין האנשים החולפים. ערב אחד, אחרי יום עמוס במבחנים, היא נכנסה לבית קפה יוקרתי יחסית שלא נהגה לבקר בו. המקום היה כמעט ריק, וריח אספרסו חזק מילא את האוויר.

השיחה שלא תוכננה

לידה התיישב גבר בשנות החמישים המאוחרות לחייו. חליפה מחויטת, שעון נוצץ ותנועה רגועה של מי שמורגל בחיים אחרים. הוא שם לב שהיא מתקשה עם תוכנת השרטוט במחשב שלה ושאל בחיוך:

“צריכה עזרה טכנית או רק קפה חזק יותר?”

השיחה ביניהם זרמה במהירות מפתיעה. הוא הציע לה הצצה בפרויקטים נדל”ניים שבהם הוא מעורב, והיא התלהבה מהעיצובים ומהחומרים. היה בו משהו שונה – לא רק כסף, אלא גם קשב אמיתי לסיפורים שלה.

ההצעה

במהלך הפגישות הבאות, נועה גילתה שהוא איש עסקים מצליח, אבל גם בודד' ממש כמו שוגר דדי אמיתי . הוא אהב את האנרגיה הצעירה שלה, את החלומות הפשוטים ואת התמימות היחסית. באחת השיחות הוא הציע:

“אני יודע כמה קשה ללמוד ולעבוד במקביל. אם תרצי, אוכל לעזור לך כלכלית, שתוכלי להתרכז בלימודים. בתמורה… רק תמשיכי להעניק לי את הזמן שלך, את החיוך ואת הסיפורים שלך.”